הייתי הילד הזה שלא כותב שיעורים, אלא יוצר קומיקס בשולי הדפים. הקירות בחדר שלי היו קנבס, החולצות - פרויקטים זמניים, והטושים? חברים טובים. היצירה הייתה בשבילי כמו לנשום - פשוט חלק ממני.
אבל כמו כל סיפור טוב, הגיע טוויסט.
במקום בית ספר לאמנות - מצאתי את עצמי בבית מדרש. עשר שנים של לימוד תורה, עומק, שקט, חיפוש.
ישבתי מול דפים עתיקים, שורות של טקסט שחור על גבי לבן - והלב שלי צייר ביניהם.
ואז יום אחד זה קרה. עיתון. מודעה קטנה: “טוב ויפה - בית מדרש לאמנות ולעיצוב.”
בלי לחשוב פעמיים לקחתי את המפתחות ונסעתי לירושלים. משהו הרגיש לי שאת המודעה הזאת הדפיסו רק בשבילי.
הגעתי למרתף קטן בשכונת תלפיות. קבוצה מסתורית של יוצרים, מחפשת משהו לא מוגדר.
היינו שלושה במחזור הראשון. רק שלושה. אבל בשבילי - זה היה עולם ומלואו. האור נכנס - ולא יצא מאז.
עבדתי ביום. יצרתי בלילה. על הנייר זה נשמע מרגש, במציאות זה יצר בעיקר עיגולים שחורים מתחת לעיניים וחוסר איזון.
עבדתי על עימודים, אתרים, איורים, לוגואים. שותפויות התחילו והתרסקו. קבצים נמחקו. לקוחות נעלמו.
אבל משהו בי רק התחזק. הלב שלי חיפש נגיעה. משמעות. סיפור.
ואז - הגיעה הקורונה.
העולם נעצר, וגם אני. החלטתי שזה הזמן להתחיל. עזבתי את ההוראה ופתחתי סטודיו קטן.
עבדתי על שולחן מתקפל בפינה של חדר שכור - והתחלתי לברוא מחדש את עצמי. הבנתי מה אני באמת רוצה לעשות:
לעזור לאנשים לבטא את הקול שלהם. להפוך רעיונות עמוקים לזהות ויזואלית חיה.
לבנות עבורם מותג שיש בו לב, נשמה, ונקודת מבט ייחודית.
ואז הגיע ההה-טוויסט. שביעי באוקטובר.
הטלפון צלצל. מילואים. שוב. ועוד פעם. כמעט 300 ימים. כל פעם חוזר מותש, מנסה להרים את העסק מאפס.
כל פעם שואל את עצמי: למה להמשיך? וכל פעם מחדש - אני עונה:"בגלל שזה מי שאתה."
היום אני עובד עם בעלי ובעלות עסקים, שעברו מספיק כדי לדעת שהם רוצים מותג עם עומק - לא רק עיצוב יפה.
אני עוזר להם לזקק את הסיפור שלהם, ולתת לו צורה, צבע ונוכחות שיגרמו להם להרגיש:
"זה מרגיש בדיוק אני."
אני מאמין שלכל אחד יש חלק בפאזל העולמי - חלק בצבע או בצורה שאין לאף אחד אחר.
וזה לא רק מיתוג. זה סיפור על כולנו.
כי כולנו רוצים שיזהו אותנו -
לא לפי מה שאנחנו עושים, אלא לפי מי שאנחנו באמת.
אם קראת עד לפה, וחייכת, או הרגשת משהו בלב
כנראה שגם החלק שלך בפאזל כבר מתחיל למצוא את מקומו.